אני זוכרת את דניאל בן שמונה שנים שהגיע לקליניקה שלי עם אימו. הוא התיישב בפינה של החדר, מתוך כמיהה כמעט שקטה להיות כל כך בלתי נראה שהוא כמעט התאדה. אימו סיפרה לי שהוא נמנע משיעורי הספורט, לא רצה להשתתף בהרכל של בית הספר, ותמיד מצא תירוצים כדי להישאר בביתו. אבל היום הוא כאן – וזה כבר התחלה.
החוסן הנפשי זה לא משהו שאנחנו נולדים איתו בפקקת דנ"א. זה משהו שאנחנו בונים, לבנים על לבנים, כל יום. וכמומחית בהתפתחות ילדים, אני מספרת לוולדים שלא פחות חשוב מלטפל בגופו של הילד, צריך לטפל בנשמתו שלו.
מה בעצם הוא חוסן נפשי?
חוסן נפשי – או resilience כמו שקוראים לו בעולם – זה היכולת שלנו להתמודד עם קשיים, להתאושש מנכסות ולהמשיך הלאה. זה לא להיות תמיד שמח (מי שאומר שהילדים שלו תמיד שמחים זה או משקר או לא שם לב), אלא להיות מסוגל להתמודד עם הכאב, הכישלון והעצב בדרך בריאה.
ילדים עם חוסן נפשי עתידים להיות אדולסצנטים וילדים בוגרים שיודעים שהם יכולים להתמודד עם מה שבחיים מציף אליהם. וזה – באמת – הקדיש שאנחנו יכולים לתת להם.
החוסן מתחיל בבטחון
כשילד מוקטן, כשהוא מרגיש שיש מישהו שאפילו בהתנהגותו הכי קשה או בימיו הכי קשים עומד בזוויתו – זה משנה הכל. אני לא מדברת על להיות הורה מושלם (כן, זה לא קיים). אני מדברת על להיות זמין באופן עקבי. להגיד לילד שלך: "אני כאן. אני לא הולך לשום מקום. גם כשאתה מתוסכל, גם כשאתה נכשלת, גם כשאתה בוכה עד שלא נשאר עוד דמע."
הבטחון הזה הוא הקרקע שעליה כל דבר אחר גדל. בלי זה, כל טיפ אחר הוא כמו נטיעת עץ בחול.
תנו לילדים להיתקל ולהיכשל
זה המפתח שהרבה הורים מפספסים, ובכנות, אני מבינה למה. אתה רוצה להגן על ילדך. אתה רוצה שהחיים שלו יהיו קלים. אבל כל פעם שאתה מדווק את הנקבוביות ממامתו, אתה גם מדווק את ההזדמנות שלו ללמוד שהוא יכול להתגבר על קשיים.
תנו לילד שלכם להוציא ערך נמוך במתמטיקה – וישבו איתו להבין איך להשתפר בפעם הבאה. תנו לו לא להיבחר לקבוצת הכדורגל שהוא רצה – וגם תנו לו להרגיש את כאב הכישלון הזה לרגע, בטוח בידעכם שהוא יעבור זאת. דברו עם חוגים לילדים ודברים נוספים שהוא יכול לנסות.
הילד שלא מעולם הכשל זה לא ילד חסון. זה ילד שלא למד עדיין איך להיות.
שם לב לרגשות, בדיוק כמו שהוא יש להם
"אתה לא צריך להרגיש כך" – אולי זה הדבר הכי חונק שהורה יכול להגיד לילד. כי כן, הוא צריך להרגיש ככה. הוא מרגיש ככה.
מה שאנחנו כן יכולים לעשות? לשמוע. לומר: "אני רואה שאתה עצוב. זה בסדר. אני כאן איתך." ולפעמים, זה הכל. הילד שמעה שרגשותיו תקפים ושהמבוגר בחדר לא נרתע מהם? הוא כבר בדרך הנכונה.
בנו עם ילדכם תוכניות מעשיות
טיפ מעשי: אתן לכם משהו שאתם יכולים לעשות ממש היום. כשיש משהו שהילד מתוסכל ממנו, אל תתנו לו להסתתר בחדר עם הטלפון. שבו ביחד (ולא בניתוח, רק שיחה) וכתבו או דברו על:ים
- מה בדיוק קרה וכמה זה גורם לך כאב
- מה אני יכול לנסות בפעם הבאה שזה יקרה שוב
- אילו אנשים יכולים לעזור לי
- מה טוב בחיי שכרגע קיים עדיין
זה לא תרגיל טיפול. זה פשוט צורה של מחשבה מובנית שאומרת לילד: "אתה לא בלתי עוזר במצב הזה. יש לך כוח."
השקיעו בקשרים משמעותיים
כשילד יש בו אנשים שאהבו אותו – לא רק הורים, אלא גם סבא וסבתא, מורים, מאמנים, חברים – הוא בנוי בצורה שונה לגמרי. הוא בעל רשת בטיחות.
במיוחד כאשר אתם בוחרים במסגרות חינוכיות, שקלו לא רק את הקורקולום. שקלו את המנהל שמחזיק את הילדים בחום אמיתי, את המורה שמכירה כל ילד, לא רק את שמו. איך לבחור גן ילדים שמונע זאת בחשבון? זה כבר הרבה.
סיום: אתה עושה זאת יותר טוב ממה שאתה חושב
כשדניאל יצא מהקליניקה שלי אחרי מספר חודשים, הוא התחיל בקורס רכיבה. לא כי זה היה המספיק. אלא כי הוא למד שזה בסדר לנסות משהו כשאתה לא בטוח. ואימו שלו פשוט הייתה שם.
הילדים שלכם לא צריכים להיות מושלמים. הם צריכים להיות בטוחים. בטוחים שהם יכולים, בטוחים שהם לא לבד, בטוחים שגם כשדברים קשים – הם יעברו זאת.
ואתם כבר בונים את זה, יום אחרי יום.