בית חולים לניאדו

בית החולים לניאדו הוא לגמרי מהטובים שהייתי בהם. מרגע הכניסה מרגישים אווירה משפחתית, מקצועית ומכבדת. הצוות הרפואי – רופאים, אחיות, מרדימים, טכנאים ומזכירות – סבלני, זמין להסביר כל שאלה, נותן תחושה שאכפת לו באמת מהמטופל ולא רק מהבדיקות. ראיתי יחס מכבד גם לקשישים, גם לנשים אחרי לידה וגם לילדים קטנים, עם הרבה רגישות ונועם. המחלקות נקיות ומסודרות, יש תחושה של סדר וארגון, ושומרים על פרטיות המטופלים. בחדרי הלידה והיולדות היחס חם, מעודד ותומך, עם הסברים ברורים לאורך כל הדרך ותשומת לב אמיתית ליולדת ולתינוק. גם בחדר המיון, למרות עומס טבעי, הרגשתי שעושים מאמץ כן לטפל מהר, לעדכן ולהרגיע. מערכת הזימונים והבדיקות עובדת בצורה יעילה יחסית, תורים מסודרים, והמענה הטלפוני והשירות המנהלי הרבה מעל הממוצע. בית החולים נגיש, יש שילוט ברור, צוות שמוכן לכוון ולעזור, והתחושה הכללית היא של מקום נקי, מסודר ובטוח. חשוב לי לציין שהיחס האנושי כאן עושה הבדל עצום: חיוך, מילה טובה, הסבר סבלני – אלה דברים שלא מובנים מאליהם במערכת הבריאות, ובלניאדו מרגישים אותם בכל פינה. תודה גדולה לכל הצוות על טיפול מקצועי, מכבד ואכפתי. ממליצה בחום לבחור בלניאדו. 🙏💙

אני אחרי צינתור ועושה שיקום לב בבית חולים לניאדו. רוצה לשתף חוויה קשה במסגרת השיקום. במחלקה מספר הליכונים כאשר חלקם טובים וחלקם פחות. מתברר שחלק מהמשתקמים מנכסים לעצמם את ההליכונים הטובים ולא מאפשרים לאחרים להשתמש בהם משל ההליכון שלהם בטאבו. מזה מספר אימונים אני חוטפת קללות ונאצות זכת מאחר ואני חושבת שמגיע לי להשתמש בהליכון טוב. היום הנהלת השיקום הייתה עדה לאירוע של קללות והתפרעות ( קרעו שלט שאוסר לשמור הליכון) ולא עשתה דבר על מנת למנוע אותו ליאורה ארבל

הגענו לאחר שאכלתי כמויות עצומות לגלוטן, למרות שאני אלרגי, במלון הסמוך. הרופאים טיפלו בי באדיבות, רק חבל שאין קטטר שתן לקקי, זה היה חוסך שעות ארוכות ומורטות עצבים של ניקיונות לצוות הניקיון האדיב ביותר שפגשתי בחיי

סביר מינוס. הנה כמה חוויות שליליות שהיו לי: 1. עקב מצבי הרפואי חבשו לי את המרפק בצורה ממש צמודה ודביקה. כשכבר לא היה צורך בתחבושת, היה אח בשם מיכאל שהיה אמור להוריד לי אותה. ציפיתי שהוא יוריד אותה בעדינות ובאיטיות, כדי לא לתלוש שערות, אבל הוא עמד להוריד אותה בבת-אחת. הוא התחיל לעשות את זה ותוך שנייה הדפתי אותו וצעקתי עליו שזה כואב לי. במקום להתנצל, הוא אמר, "נו, תהיה גבר." (מעניין באיזה תירוץ הוא היה משתמש אם זאת היתה מטופלת ולא מטופל?). כדי להמחיש כמה התחבושת היתה דבוקה: אני וההורים שלי אחר-כך הורדנו אותה בעצמנו במשך לא פחות משעה, כדי למזער את כמות הכאב. אם אותו אח היה מוריד לי אותה כמו שהוא התכוון, הייתי תובע לו את הצורה. 2. במהלך שיחה עם פסיכיאטר, הוא טען שהיו לי בעבר מחשבות אובדניות. נדהמתי, כי אף פעם לא היו לי. שאלתי אותו למה הוא אומר את זה, והוא ענה שזה כתוב בדו"ח שלי שהם מילאו כשהגעתי. מסתבר שאמרתי להם שהיו לי מחשבות טורדניות, והם פירשו את זה בתור מחשבות אובדניות. 3. מטופלת מבוגרת שכבה על אלונקה במסדרון. באמצע הלילה היא התחילה לנהל שיחה בקולי קולות עם המזכירה. גם אטמי האוזניים ששמתי לא מנעו ממני להתעורר. כשהבנתי שהשיחה לא עומדת להיעצר, יצאתי מחדר השינה ושאלתי את המזכירה למה היא בכלל עונה למטופלת. היא ענתה, "אין מה לעשות, זה בית חולים, יש פה רעש." אציין שרוב האחים והאחיות היו אדיבים אלי. מה גם שאני מבין שלצוות היה סדר עדיפויות מסוים, כלומר הם היו עסוקים בלטפל בחולים בעלי מצבים רפואיים יותר קריטיים משלי. אני גם לא יודע להשוות לבתי חולים אחרים כי זה היחיד שהייתי בו. ובכל זאת, החוויה שלי היתה שאנשי הצוות לא היו מתואמים בינם לבין עצמם, ושהם הפגינו גסות, טמטום וזלזול במצבים מסוימים. בקיצור, תהיו גברים ואל תגיעו ללניאדו נתניה.

בן זוגי אושפז בעקבות בעיית בטן, עבר ניתוח וטופל בצורה יוצאת מהכלל, מנתחים משכמם ומעלה, צוות המחלקה היה קשוב לכל הבעיות , המחלקה היתה נקייה להפליא ( 3 פעמים ביום נקיון) והכי חשוב: הצוות היה מיומן, חייו ניצלו בזכותם.שאפו למחלקת הכירורגיה.