הרגע הזה בחול, כשהלב קצת נצבט
אני עומד בצד, מחזיק כוס קפה שכבר מזמן התקררה, ומסתכל על נועם שלי במגרש המשחקים. הוא עומד ליד ארגז החול, אוחז בכף פלסטיק כחולה חזק-חזק, ומסתכל על שני ילדים אחרים שבונים שם מה שנראה כמו המבצר הכי מרשים שנבנה אי פעם בתל אביב. הוא לא ניגש, הוא לא שואל 'אפשר לשחק?'. הוא פשוט עומד שם ומסתכל. כצופה מהצד, הלב שלי נצבט קצת. אני רוצה לרוץ לשם, לתפוס את הילד עם חולצת הספיידרמן ולהגיד לו: 'היי, תראו, נועם כאן והוא ממש אחלה, תשתפו אותו!'. אבל אני עוצר את עצמי. כי אני יודע שזה השיעור שלו, וכי אני יודע שחברות בגיל הגן היא לא מה שהיא נראית לנו, המבוגרים.
המעבר הזה, מתינוק שחי בעולם שבו הוא המרכז, לילד שמתחיל להבין שיש עוד 'אני' בסביבה, הוא אחד התהליכים המרתקים ביותר בהתפתחות הילד. זה לא קורה ביום אחד, וזה בטח לא קורה רק כי אנחנו אמרנו להם 'תהיו חברים'. זה תהליך נוירולוגי, רגשי וחברתי מורכב שדורש מאיתנו, ההורים, המון סבלנות, תיווך נכון ובעיקר – יכולת לשחרר.
השלבים שכל הורה חייב להכיר
חשוב להבין שחברות בגילאי 3 עד 6 היא לא 'חברות' כמו שאנחנו מכירים מהמילואים או מהעבודה. זה מתחיל במה שאנחנו קוראים לו 'משחק מקביל'. אם תסתכלו על בני שנתיים, תראו אותם יושבים אחד ליד השני, כל אחד עם הטרקטור שלו, לא מחליפים מילה. זה נראה לנו מוזר, אבל זה שלב קריטי. הם לומדים לסבול נוכחות של אחר במרחב שלהם.
לאט לאט, סביב גיל 3-4, זה הופך ל'משחק אסוציאטיבי'. הם עדיין לא ממש בונים פרויקט משותף, אבל הם מתחילים להחליף כלים או להגיב אחד לשני. השיא מגיע בגילאי 5 ומעלה, עם 'המשחק השיתופי' – שם יש כבר חוקים, תפקידים (מי אמא ומי התינוק, מי השוטר ומי הגנב) ומטרות משותפות. כשמחפשים שירותים לילדים ומשפחה כמו חוגים או קייטנות, כדאי לשים לב אם המסגרת מותאמת לשלב ההתפתחותי שבו הילד נמצא ולא דוחקת בו למקומות שהוא עדיין לא בשל אליהם.
למה זה כל כך קשה להם (ולנו)?
בואו נדבר דוגרי – הילדים שלנו הם אימפולסיביים. החלק במוח שאחראי על ויסות רגשי ועל הבנת הפרספקטיבה של האחר עדיין בבנייה (ובינינו, אצל חלק מהמבוגרים הוא עוד לא נגמר). כשהילד שלכם חוטף צעצוע, הוא לא עושה את זה כי הוא 'רע'. הוא עושה את זה כי הוא רוצה את הצעצוע עכשיו, והמושג של 'רכוש' או 'תור' הוא עדיין מופשט עבורו.
הקושי הגדול שלנו כהורים הוא לראות את הילד שלנו 'דחוי' או 'תוקפני'. אנחנו מיד משליכים על זה את הטראומות שלנו מבית הספר היסודי. אבל בגיל הגן, חברות היא נזילה. 'אתה כבר לא חבר שלי!' שנאמר ב-10:00 בבוקר, הופך לחיבוק דוב ב-10:05. התפקיד שלנו הוא לא לנהל להם את היחסים, אלא להיות רשת הביטחון שלהם כשהם חוזרים הביתה מותשים מהמאמץ החברתי.
מתי להתערב ומתי לתת להם להסתדר?
זו שאלת מיליון הדולר. התשובה שלי היא 'תיווך, לא ניהול'. אם יש אלימות פיזית – עוצרים מיד. זה קו אדום. אבל אם זה ויכוח על מי יהיה ראשון במגלשה? תנו להם רגע. תסתכלו מהצד. לפעמים הם מפתיעים בפתרונות יצירתיים שאנחנו לא היינו חושבים עליהם.
אם אתם רואים שהילד שלכם מתקשה במיוחד, אפשר ליזום מפגשים של 'אחד על אחד' בבית. זה הרבה פחות מאיים מהכאוס של הגינה או הגן. לפעמים, כדי לפנות לעצמנו זמן לתצפת מהצד או פשוט לנוח מהאינטנסיביות הזו, כדאי להיעזר במישהו חיצוני. חיפוש אחר בייביסיטרים מומלצים שיודעים לא רק לשמור על הילד אלא גם להפעיל אותו חברתית יכול להיות פתרון מעולה להורים עמוסים שרוצים לתת לילד עוד 'זמן אימון' בסביבה בטוחה.
הטיפ המעשי של תומר: מודלינג, לא הרצאות
הילדים שלנו לא מקשיבים למה שאנחנו אומרים, הם מסתכלים על מה שאנחנו עושים. הטיפ הכי טוב שלי לשיפור כישורים חברתיים הוא פשוט להיות חברים בעצמכם לידם. כשהשכן מבקש סוכר, תנו לו בחיוך. כשאתם מדברים עם השליח, תהיו נחמדים. שחקו איתם במשחקי קופסה ותראו להם איך מפסידים בכבוד (כן, גם אם זה קשה לכם). כשהם רואים אתכם מנהלים אינטראקציות חיוביות, הם מפנימים את השפה החברתית הזו הרבה יותר טוב מכל הרצאה על 'למה חשוב לשתף'.
סיכום: זה מרתון, לא ספרינט
התפתחות חברתית היא מסע ארוך. יהיו בו ימים של הצלחות מסחררות שבהם הילד יחזור מהגן ויספר על 'החבר הכי טוב בעולם', ויהיו ימים של דמעות ותחושת בדידות. תזכרו שכל אינטראקציה כזו, גם המאתגרת שבהן, היא עוד לבנה בבניית האישיות שלהם.
אל תלחצו אם הילד שלכם מעדיף לפעמים לשחק לבד – זה לגיטימי לגמרי. תנו לו את המרחב שלו, תהיו שם כדי לחבק כשקשה, ותחגגו איתו את הרגעים הקטנים של החיבור. בסוף, המטרה שלנו היא לא שיהיו להם 100 חברים, אלא שיהיה להם את הביטחון העצמי להיות מי שהם בתוך קבוצה.
איך זה אצלכם? הילדים שלכם כבר התחילו להביא חברים הביתה או שהם עדיין בשלב ה'תצפית'? אשמח לשמוע מכם בתגובות או בפרטי, בואו נלמד אחד מהשני, כי בסוף – כולנו באותה סירה (או באותו ארגז חול).