זה קרה לנו גם בשיתוף פעולה עם בן שש
יום שני בבוקר, אמא של לי־אור נכנסה לחדר הבדיקות עם הילד תוך כדי רחבוק שלו. הוא סירב לשתות חלב, סירב לאכול, ובעיקר סירב לדבר על אבא. מבט אחד בעיניים הקטנות והאדומות שלו, וידעתי שהחדשות הקשות על גירושי ההורים כבר הגיעו לאוזניים החטופות שלו. זה לא היה מקרה רפואי. זה היה משהו עמוק יותר. מעבר שלשנים של עבודה כרופאת ילדים, למדתי שהילדים הקטנים יותר חוויים את הגירושים דרך גופם, ודי פעמים אנחנו רופאים הראשונים שמבחינים בסימנים.
מה קורה לילד כשההורים מתגרשים?
ילדים קטנים, בגילים שבין שנתיים לשש, חווים את הגירושים בדרך שונה מבני גיל גדול יותר. הם עדיין בתלות מלאה בהוריהם, וכל תזוזה בדינמיקה של הבית היא עבורם רעידת אדמה. אני רואה זאת באופן קבוע בקליניקה שלי: סימנים של כאב בטן, בעיות בשינה, חוסר אהייה, או להיפך – התנהגות חזקה ותוקפנית שלא הייתה שם קודם.
הילדים הקטנים לא יכולים לבטא את מה שהם חשים במילים. הם יכולים רק להראות זאת דרך הגוף, הרגשות ההתנהגות. אני תמיד אומרת להורים שהגירושים הם לא סוד – הילד יודע. אפילו אם אתם מנסים לשמור על זה בשקט, הילד מרגיש את המתח, את השינוי בשגרה, את התיקייה הריקה של הבגדים שלו בדירה השנייה.
כמה צעדים מעשיים שחשובים מהר
שמירה על שגרה קבועה: זה הכלי החזק ביותר שיש בידינו. ילדים קטנים זקוקים לניבוי ויציבות. שעות שינה באותו זמן, ארוחות בשעות דומות, וכשביקורים עם ההורה השני – שגרה קבועה שם גם כן. אני לא מדברת על פנטום פנטום. פשוט: בן־הבית השני גם הוא צריך להיות בן בית, לא מלון.
לא להעביר את הקונפליקט להילד: זה טיפ קשה אבל חיוני. הילד לא צריך לדעת את הפרטים, לא צריך לשמוע